האם אנו חיים בקצב שמתאים לנו ?

תמיד רצתי, עוד בילדותי בערד הדרומית רצתי. רצתי סביב בית הספר, רצתי סביב השכונה, במגרש הכדורגל וגם כאשר ערד הייתה נגמרת ומתחיל המדבר, גם שם רצתי.
רצתי חובבני, בשביל הכיף. 3-4 ק"מ היה נחשב הרבה. אך לאט לאט ככל שנכנסתי לחיי הבוגרים, התחלתי להגדיל מרחק והשארתי את הריצה כחלק מחיי, היא תמיד היתה שם ברקע. בוקר, צהריים, ערב, נכנס לנעליים, מקשיב לנשימות ומרחף לי להנאתי... עד שיום אחד די. פתאום חשתי כי כבר אינני נהנה מהריצה. אני מרגיש כי הריצה לא ממלאת אותי כפי שמילאה. הגעתי למצב של פלאטו- חוסר התקדמות מבחינת הריצה, היא נהפכה עוד הרגל שמגיע ללא מאמץ. אז החלטתי לקחת אותה צעד אחד קדימה, או לייתר דיוק, דופק אחד קדימה. אלי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להתחרות. תתחיל עם 10 ק"מ ומשם תמשיך.

קניתי בגדי ריצה אופנתיים, נרשמתי לקבוצת ריצה מקצועית ובניתי לי תוכנית, כזו שלא הכרתי.

אחרי תוניס, מצריים וסוריה: האם פייסבוק היא הדיקטטורה הבאה?

קייץ 2002, אני קורא מאמר על פרינדסטייר- הרשת החברתית הראשונה, קונספט חדש מגיע לעולם. אתר קטן ולא ממש מוכר, אך אני מתחשמל. לאט לאט במצעד ענקים מתחילות להתרומם רשתות חברתיות חדשות: מייספייס, לינקד אין ועוד ועוד. עד שהגיעה הרשת הכחלחלה, עם הנסיך בכפכפים וכבשה בסערה את האינטרנט.
אני רץ לפתוח חשבון, הפייסבוק בימיו הראשונים בישראל ואפילו לא בעברית. אני מגייס חברים חדשים, פוגש מכרים וותיקים, מעלה תכנים ונהנה מההמולה. יש לי כבר 117 חברים, אני מרגיש סלב.

"השיטה"

כל אדם, גוף חברתי, גוף מקצועי, גוף עסקי, מדינה פועלת על פי שיטה. השיטה בחלק מן הפעמים מנוסחת, ידועה וברורה למשתמשים בה ובחלק מן הפעמים היא אינטואיטיבית, אינה גלויה והמשתמשים בה אינה מודעים לעובדה שהם פועלים על פי שיטה.

ניקח את האדם לדוגמה:
האדם פועל על פי שיטה. הוא פועל על פי שיטה בכל תחום בחייו. במשפחה, בעבודה, בזוגיות, בתקשורת בין אישית ובעיקר בינו לבין עצמו. בכל תחום השיטה מתחלפת, אך יש תכנות שיטתי שחוזר על עצמו כחוט השני בכל חזיתות הפעולה שלו. בחלק מן הפעמים האדם מודע לשיטה בה הוא פועל. אם הוא למד אותה זוהי מיומנות, אם הוא נולד איתה זהו כישרון.
ברוב הפעמים האדם אינו מודע לשיטה בה הוא פועל, היא אינה חשופה לו.

רוצה להצליח או רק לגמור?

לכל אדם שיטה בה הוא פועל, השיטה היא סט ההרגלים והתכונות שלו המנהלות אותו באופן אוטומאטי. בדרך כלל לא מודע האדם לשיטה שלו. חשיפה של חלקים ממנה והטמעת הרגלים חדשים יכולים לעשות פלאים לתוצאות חייו.

גם ההצלחה היא חלק מן השיטה שמפעילה אותנו, הצלחה היא סוג של הרגל- בדיוק כמו הכישלון.

במהלך היום ובמהלך חיינו אנו נדרשים לבצע פעולות קטנות וגדולות. מפעולות פרוצדורליות אשר אינן מצריכות מחשבה עד לפעולות מורכבות עם השלכות ארוכות טווח ולעיתים אף פעולות אשר משפיעות על מהלך חיינו.

איך לנצח את השיטה

כיצד מנצחים את השיטה?
הדרך היחידה לנצח את השיטה, היא לחשוף אותה ואז להחליף אותה. לעקור את השורשים ולנטוע חדשים, ליצור בסיס לשיטה חדשה בתחומים בהם האדם בוחר. תחילה יש למצוא את הזרעים הנכונים, שהם בדרך כלל המתנות הטבעיות איתם נולד האדם, כישרונות, כישורים ומיומנויות שהוא רכש, יש להתבסס על נוסחאות ההצלחה שלו שהם בדרך כלל יותר טבעיות. הם מהווים את הזרעים. בתהליך מודע ניתן לזרוע אותם מחדש ולתת להם לצמוח. כאשר אנו מודעים אנו נופתע מן המהירות שהשיטה החדשה תופסת פיקוד. הפעם זו תהיה שיטה מתאימה יותר לאדם.

מציאות מתקדמת

ישנה מציאות אחרת, היא לא חשופה לכולנו. כאשר יספרו לנו עליה נפטור את המספר במשיכת כתף כקישקוש של העידן החדש. אך אם נניח את הביקורתיות בצד ארוזה ליד הדעות הקדומות, נגלה בעצמנו כי קיומה של המציאות הוא הגיוני. ככל שנלך בדרך להשיגה אנו גם נדע אותה.
נגיעה במציאות וחוויה אפילו חלקית שלה גורמת לשינויים משמעותיים במבנה האישיות של החווה, ברמה התפקודית יורגש שיפור בתחושת ההשלמה הפנימית ובכל תחומי החיים , עבודה, זוגיות, אפקטיביות אישית וכו'. הדרך למציאות מתקדמת זו עלולה להראות מעט מהפכנית . מהפכנית באופן שגם את המציאות הסובייקטייבת אנו עלולים לתפוס אחרת.

הגשמה עצמית, איך עושים את זה ביום יום?

הבעיה
הגשמה עצמית הפך ביטוי שגור, שחוק ,סוג של קלישאה. נוזלת מן הפה  ומטפטפת על הרצפה, לא נספגת. מכיוון שכך, אנשים שוכחים להביט פנימה לתוכה ולהבין את המשמעות האמיתית שלה. אנו חושבים רק על הגשמה עצמית במונחים של חזון , של מטרה רחוקת טווח, של הדרך שלנו אל הייעוד. אך הגשמה עצמית זו חוויה שאיננה מצויה שם רחוק מעבר לשקיעה, היא צריכה להיות כאן ועכשיו , היא הדלק שיניע אותנו קדימה לעבר אותו ייעוד נכסף, היא התחושה שעשינו את זה , היא הסיפוק שגורם לנו לרצות לחיות עוד ועוד.

אז מה  זו הגשמה ?

איך משתחררים מדיכאון מוצ"ש לקראת שבוע עבודה חדש

הבעיה
יום שישי מגיע, מפלט מתוך השבוע האינטנסיבי. פסק זמן, אוויר חדש, אפשר לנשום. את ניצני האווירה הזו אנו כבר חשים  חמישי בערב- התרגשות קלה לקראת מנוחת השבת ולפעמים אף לקראת אירועים מרגשים, מסיבות בילויים ובאופן כללי הפתעות חדשות.
אנו בונים את האווירה הזו ושוקעים לתוך תחושת החופש, היא ממלאת אותנו ומפיחה בנו חיים חדשים ביום ששי שנושאים אותנו ליום שבת. בבוקר אנו ממריאים, בצהריים נוסקים ובערב מתרסקים. משהו מעכיר את האווירה -רוחות יום ראשון מתחילות לנשב ומביאות איתן את תחילתו של שבוע עבודה חדש. לעיתים ההרגשה מעייפת, תחושות של התמודדות; הנה התפוגגה לה החופשה- חוזרים למכרות הפחם-

מבוי סתום? יש דרך יציאה

הבעיה
החיים שלנו רצופים נקודות שמהן קשה לנו למצוא את הדרך להתקדם. פעמים בהם אנו מהלכים במבוך, נתקלים בקירות ,חושבים שאנו רואים את הדרך יציאה אך מתברר כי התנגשנו בקיר זכוכית. לאחר מסע מפרך אנו מוצאים את עצמנו בדיוק בנקודת ההתחלה. מבוי סתום עלול להיות מתסכל, אך עם זאת הוא חשוב במידה ואנו בוחרים לראות אותו בעניים פקוחות. הוא חלק מהדרכים  המתוחכמות של הקיום האנושי המחייבות אותנו להמציא את עצמנו מחדש ולנקוט בדרך חשיבה לא שגרתית שתוביל אותנו לפריצת דרך. דרך אשר תסיט אותנו מן המסלול המוכר המסתובב כמו תקליט שרוט.
ישנם שני סוגים של מבוי סתום:

לא מעריכים אתכם בעבודה? מתוסכלים? קבלו דרכים להתמודדות

הבעיה

לא פעם אנו מרגישים לא מוערכים, עשינו עבודה מסויימת, השקענו התאמצנו ואנו זוכים למבטים אדישים ולעיתים אף מזלזלים. לעיתים חוסר ההערכה אינו ממוקד אלא כללי. אנו מרגשים שקופים ונלקחים כמובן מאליו. המאמצים שלנו לא נראים.
התחושה הזו מרוקנת, מתסכלת וכאשר היא נלכדת ברשת הפחדים ; "מה יהיה אם נאבד את העבודה" או רשת הביטחון העצמי הרעוע; "אולי אני באמת לא שווה", היא מתעצמת, גורמת לבילבול מרוקנת אותנו מכוחות ופוגמת

איך לעמוד בהבטחות שלי לעצמי לעשות כושר

הבעיה

לא פעם אנו מבטיחים לעצמנו לעשות פעילות גופנית, להתחיל לרוץ, או ללכת למכון הכושר. סוף סוף נדאג לעצמנו. אנו כבר רואים בעיני רוחנו את השומנים שנשיל ואת גופנו החטוב. אנו משוכנעים כי הבעיה הטורדנית(עצלות לעשות פעילות) שאנו מושכים כבר לאורך שנים המעיבה כעננה מעל ראשנו תחלוף ונהיה מאושרים.  בזמן שאנו מבטיחים זאת אנו מלאי השראה ומוטיבציה, אנו רואים את דרך הפעולה, בטוחים בכוחונו וביכולתנו לממש את כמהיתנו ואף נרגשים מאד. מתקשרים למכון, מבררים מחירים ואף נרשמים. כסוסים לפני מרוץ נושפים ורושפים מחכים שיגיע הזמן לביצוע המשימה, השער יפתח ונזנק למסלול. ירית הזינוק אכן מגיעה, אנו פורצים קדימה, עושים הקפה אחת, בשניה כבר מתנשפים ובשלישת שואלים

איך מרחיבים את שדה האפשרויות?

ישנם שני שדות של קיום. שני שדות של הלך רוח בו אנו שרויים.שדה של קיום בו כל האפשרויות נסללות לפניך, שדה בו מצב התודעה שלך צלול אתה מזהה את עצמך כחלק מן המכלול- בשדה זה התפקוד שלך מדוייק. הנך יודע לאן אתה רוצה ללכת ומדוע אתה הולך לשם. האפשרויות שהיו סגורות במצבים אחרים נחשפות. יש לך אמונה מלאה בדרכך על אף שנסיון העבר והמציאות כפי שאתה מכיר אותה מעלה בך ספקות. אך אין זה זמן לספקות זהו מצב תודעה אחר. מצב חופשי ומלא בטחון. אתה רואה את כל השלבים בדרך למטרה שלך ואתה מבחין כיצד המטרות משתלבות עם מטרות עמוקות יותר בחיים הפנימיים שלך. כיצד הן מצטלבות עם רצונות כמוסים וכיצד אתה מגשים את הסיבה מדוע הגעת לכאן. זהו השדה שבו אתה יודע כי החזון יהפוך למציאות. אתה מצוי במציאות והדרך מגובשת כגביש קריסטל בהיר. זהו שדה אובייקטיבי יותר שהשאיפה של כולנו להגיע

פלא

ראשית קיים פלא. 

הפלא קיים בבסיסם של כל הדברים. יש לנו יכולת לראות את הפלא, לשמוע את הפלא, לחוש ולהרגיש את הפלא, לתת לו לעטוף אותנו ולחשוב את הפלא כל העת. אך כעת הפלא מצונף . הוא מגולגל לנקודה רחוקה , כמו שבלול מבוהל הוא חמק לקונכייה. השאיפה היא לחשוף את הפלא , לאפשר לו לגעת ולצאת לאוויר העולם, לאוורר אותו , לתת לו לנשום. הוא יכול לנשום אותנו לתוכו. אנו יכולים לנשום אותו.

כעת הפלא נמצא מאחורי סבך עצום של בילבול, סבך של ערפל, של חיים לא ברורים, חיים לא מודעים, חיים ללא חיים. הפלא עצום וגדול , הוא זוהר ופועם , הוא עמוק כתהום אך ביום בהיר תראה אותו בתחתית בוהק ככדור

ישנם אנשים

ישנם אנשים שתולעים בראשם מחפשות כל העת זבל, רקבון וזוהמה
ישנם אנשים שפרפרים בראשם, נמשכים אל האור

ישנים מהלכים

אנו ישנים.

אנו מכונות המתפקדות באופן אוטומטי. אנו קמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה , נוהגים ברכב, משוחחים עם אנשים, מקבלים החלטות, חושבים מחשבות ,חשים, מרגישים ,אך הכל אוטומטי, שום דבר ללא בחירה, שוב דבר ללא מודעות, הכל תוך כדי שינה. עננים של מחשבות ורגשות ממטירים עלינו

האור שחמק

יש בשורה המסתתרת מאחורי הקלישאה של העידן החדש. פעם ההארה הייתה התגלות, חשמלה את העולם. היום היא נהפכה למועדון הכושר של החיים.  קלישאה ריקה מרגש, ריקה מעוצמה. מתרחקת מאיתנו.  קשה הדרך לשם. פעם החידוש בדבר עזר להתעורר לרגע, לחוש את הגבוה מתעטף סביבך וסוחף אותך עימו. אך היום מחפשים את הגבוה בזרועותיו הנוקשות של השכל. מנסים לתפוס אותו, לסובב אותו, להסתכל עליו מכיוונים שונים, מגלגלים אותו על היד ואומרים  הבנו,אנו מכירים. משליכים ומחפשים את ההבא בתור. נמצא אותו- בסלוגן לפרסומות, במשתתף באח הגדול, ב Cover של שיר שהיה פעם קלאסיקה. המקור של האור מתרחק, אנו עושים עליו Covers, מכסים אותו בשכבות וחושבים שזה הדבר. הוא כבר הצטנף עמוק בפנים, הוא לא נמצא יותר במעגלים שמחזיקים ידיים, בעניים המביטות באותה שקיעה שחוקה, הוא לא נמצא יותר בספרים של עשה זאת בעצמך, או בסדנאות אותם מעבירים המחפשים את עצמם. הוא ברח כעת למקום אחר. אך השאיר שובל, ככוכב שביט שפיזר את רסיסיו , שובל שנוכל להנות מפרותיו. שובל של אורח חיים בריא יותר,שובל של אנשים שרוצים להפיק מעצמם יותר, שובל של עולם ירוק יותר. אך הוא עצמו חמק. נכנס עמוק יותר, חדר לשכבה שבה מעטים, חלוצים יצטרכו למצוא אותה , לחפור בה ולגלות מחדש את עניו. להביט בהם ולתת להם להאיר אותנו .לדעת שאנו שוב כאן איתך.


צריך להיות בתשומת לב להבחין בין כל זרמי המחשבה, שוב להשקיט אותה , לנסות להקשיב לו , לתת לו לצוף , לתת לו לקחת את ההוויה שלנו איתו. אך בשביל זה צריך להיפתח עבורו, לסלול לו את הדרך, לנקש את העשבים, לנקות חלקה של תודעה שתמתין באמונה לחזרתו.

נקודת היציאה

לכל אחד נקודה משלו, לכל אחד פתח היציאה שלו , הפתח ממנו הוא מצליח לחמוק מן הרצף, לחמוק משדות הכפייה אותם אנו משרתים. דלת אותה הוא פותח ורוח מרעננת נושבת מצננת את פניו, מפזזת סביבו עד אשר ליבו מתמלא והוא יוצא איתה במחול. לרגע אחד הוא מאבד את מיקומו, את תדמיתו אותו עצמו המוכר כל כך לו ולאחרים. הוא מביט אל אופק ורואה מראות בגוונים חדשים, השמש מלטפת את פניו והוא שטוף אור. הוא ממצמץ ומנסה להבין היכן הוא. לרגע אחד הוא משוחרר , צועד ברחובות ומוסיקה שוטפת את אזנייו. הוא במקום חדש. סביבו צבעים עזים  ולכל דבר מסגרת ברורה שייכת לו. אנשים פשוטים והוא רואה את טוב ליבם תחת ערפל הפחד ,תחת החשדנות הנשקפת מעניהם. הוא מחייך , לא איכפת לו. הוא סולח להם ופונה לאדם שבהם.

כאשר הוא פוסע מחוץ לפתח הדלת ראייתו מתרחבת, הופכת פנרומית. הזדמנויות חדשות נגלות מכל עבר. החוקיות הישנה מתפוגגת , חוקיות חדשה מבצבצת, נובטת, מגלה את פניה הטהורות. לכל אשר יביט ימצא את אשר הוא מחפש, הכל מצוי בשפע.

מוות רודף אותנו, מוות מלפנינו

היא פרצה בבכי, פניה כואבות, מיוסרות. ידי מרפרפת על רגלה, נוגע לא נוגע חושש לאבד את נקודת האחיזה. חיוך רפה , מביט בה. ההבנה שלה היא עמוקה ומייסרת, משחררת. מילים ומגע רק ימשכו אותה מן המקום בו היא מצויה, עולם גבוה של מודעות כואבת.


ראינו סרטים , תשע שנים עברו. אנו אחרים , צעירים יותר, הילדים קטנים, ילדים אחרים. 
"אני לא זוכרת את הרגעים" היא כואבת . "אני גם לא אזכור את הרגע הזה בעתיד". הכאב גדול. הכל מת מאחורינו. רגעים שלא יחזרו לעולם ואת רובם לא נזכור, נשכח את עצמנו. בעודנו מתקדמים וגומעים את שטף החיים הבא מלפיננו, מאחורינו מתים רגעים . רגע אחרי רגע. הכל מת , נשכח, נקבר ולא יחזור לעולם. 
כמו רכב הדוהר בשדרת החיים אל תוך המוות המתקיים מלפניו ומאחוריו.


"מקור הסבל הוא בקיום המשתנה- אי אפשר לאחוז בכלום" - בודהה

לתת לדברים להתבשל

שלושה ימים אני מסתובב עם תחושת מועקה. היא הייתה כטיפת חומצה שזולגת , חודרת ופוערת חור. החלטתי לא לגעת בה , להסתובב איתה לנסות לא לחשוב על מושא המועקה, ואם הוא עולה, לא להתנגח איתו, לא לנסות לדחוק אותו, להדחיק אותו או להרחיק אותו. לנסות לתת לו להתפוגג תוך כדי הצמדות לסדר יום, לעשייה בה אני מורגל. הנחתי כי זה פשוט יחלוף, יקבל את הפרופורציה הנכונה, להפוך את זה מסלעים לפירורי לחם . אך טוב מזה קרה.
במשך הימים הללו, המורסה גדלה, אספה את כל שלוחותיה ממעמקי התת מודע שלי. היא התעצמה. אפילו שביב של מחשבה על מושא המועקה עורר שדים גדולים, עצומים יותר, עם יותר רגליים ויותר ידיים. היא אספה הכל בדרך. ככדור שלג גדלה וטפחה.
אתמול אחת וחצי בלילה, ישנתי עמוק. שמחתי על שנתי זו. הבן שלי העיר אותי לפתע, התגנב למיטה. היה חם. נאלצתי להחליף מיטות, כי קשה להזיז אותו. דידיתי למיטה שלו. הייתי שבע רצון משנתי העמוקה.
אך התעוררתי. עניי נפקחו, החלון פתוח, מבטי  לכוכבים התלויים באוויר הצונן. התובנה התבשלה וכעת אני מבין מה עליי לעשות.
אני משוכנע בזה . חץ הצפון מעליי מאשרר את אשר אני כבר יודע. להתקדם הוא אומר.
הקלה עצומה. אני מוצף בתחושה של חיבור לעצמי . אותו עצמי שמכוון אותי תמיד. אני שוכב נינוח במיטה . מביט על השמיים זרועי הכוכבים, האוויר המרענן מלטף את פניי. חץ הצפון מקנה לי תחושת ביטחון והלכה למעשה אני רואה את העולם סובב והחץ נצמד מפינה אחת בחלון לפינה אחרת. אני ער כבר שלוש שעות.
תענוג, ערנות שלווה.
בפעם הבאה אזכור זאת . אם המועקה קשורה למשהו חשוב. אתגבר עליה  .אתהלך איתה. שהיא תספח את כל מיצי השליליות , תגדל , תטפח ולבסוף תבקע עם התובנה החדשה.

הבית בחלומי

בחלומי שוב בית

אותו הבית עליו אני חולם שנים רבות. לאחרונה הוא הסתלק מחלומותיי. והנה חזר.

מיקומו בחצר עליו נבנה הבניין בו אני גר כעת . הוא בית ישן, קירותיו ירוקים דהויים , פינותיו עובש, דלתותיו חורקות ואף חדר אחד, הפונה לחצר הקדמית ,החצר המרוצפת -מתפרק כולו, הטיח תלוי וכמעט נופל, הקירות אינם ישרים, התקרה חשפה את קורותיה, אך ליבי מתמלא. הוא מרווח וגדול, אני מסתובב בו , פותח את דלתותיו בוחן אותו בשנית. הוא נשאר כפי שהוא. אני עורג לו . אני תוהה היכן בעליו. 

ים כבר לא נשקף ממנו. אך אין זה חשוב לי. הבית ספוג בי. אני פותח את הדלת האחורית משרבב את הראש החוצה. החצר עדיין שם, חצר פראית. הצמחים הסבוכים מכסים כמעט את פתח הדלת. לאורכה של החצר זורם נחל, מהגשמים האחרונים הוא התנקז , שט עליו בול עץ ישן, בול עץ יבש, בול עץ חלול המתערסל על מימי הנחל . הבית ישן ודורש שיפוץ גדול,  אני מסוגל לו. אני חש כאילו זה הבית שלי. אני מתעורר, עצוב לי . אני בדירה החדשה והמפנקת שלי, שהיא כל כך רחוקה ממני.