לכל אחד נקודה משלו, לכל אחד פתח היציאה שלו , הפתח ממנו הוא מצליח לחמוק מן הרצף, לחמוק משדות הכפייה אותם אנו משרתים. דלת אותה הוא פותח ורוח מרעננת נושבת מצננת את פניו, מפזזת סביבו עד אשר ליבו מתמלא והוא יוצא איתה במחול. לרגע אחד הוא מאבד את מיקומו, את תדמיתו אותו עצמו המוכר כל כך לו ולאחרים. הוא מביט אל אופק ורואה מראות בגוונים חדשים, השמש מלטפת את פניו והוא שטוף אור. הוא ממצמץ ומנסה להבין היכן הוא. לרגע אחד הוא משוחרר , צועד ברחובות ומוסיקה שוטפת את אזנייו. הוא במקום חדש. סביבו צבעים עזים ולכל דבר מסגרת ברורה שייכת לו. אנשים פשוטים והוא רואה את טוב ליבם תחת ערפל הפחד ,תחת החשדנות הנשקפת מעניהם. הוא מחייך , לא איכפת לו. הוא סולח להם ופונה לאדם שבהם.
שדות הכפייה מרחפות מעליו. הם יודעות שהוא חמק מאחיזתם. כתמנון הם שולחות שטף אסוציאסות, שטף המנסה לעגון על משטח האגו שלו. המנסה לעצים את רבדיו הנמוכים. הוא מביט בהם למעלה הוא חשף את קיומם. הם מתאדים באש מבטו.
לכל אחד פתח היציאה שלו.הפתח בו הוא יחמוק משטף החיים , מן הקייק עליו הוא שט ללא משוטים בנהר אשר מימו אפורים. בנהר אשר סוחף אותנו בשטף עצום . אותנו ואת מכרינו ,חברינו, את המולת האדם. גם בעניים עצומות נעבור את השטף הזה. נחבט מעת לעת, אך החיים ימישכו במסעם ואנו על רפוסדה רעועה ,או משופרת נשטף עמהם. מעת לעת נפקח את עיננו ונגלה שאנו כבר מאות קילומטרים קדימה במורדות הנהר, נשפכים עוד מעט לאוקיינוס המוות. לאן נעלמו השנים נשאל. אבל לכל אחד פתח היציאה שלו. הפתח בוא הוא יכול לזרוק את עצמו מתוך השטף. להאחז בגדה הקרובה. אפילו בפיסת ענף או זיז התקוע באדמה . להאחז חזק ולמשות את עצמו לאט לאט. להגאל מן השטף. לעצור ולהביט ולראות את אחיו בני האדם בעניים עצומות נכנעים לשטף , ממשיכים ונותנים בטחונם שהוא ישא אותם למקום הנכון. ללא שאלות תוך ויתור על כוחם. הוא יצעק כי יראה את הנוף הנשקף את יכלותו לבחור בדרכיו. הוא יצעק כי ירצה כי גם אחיו ילכו איתו , יעצרו קמעה, ויחזרו כשירצו.
ושדות הכפייה כבר מזהים אותו במחושיהם ויודעים כי יצא מן הנהר ומנסה לפלס לעצמו דרך חדשה. ילחששו לו באזנו כי יחזור, כי זהו מקומו, עם אחיו הישנים. יקחו ממנו את חופש הבחירה ויציעו בתמורה ביטחון מדומה. ואכן טפיחה קלה על אחוריו, על גבו המיוסר ספוג המכות והם יפילוהו חזרה לנהר. לשטף הגדול.
אך את נקודת היציאה הוא יזכור, את הנקודה בה פרץ את החומה, הבקיע בין סדקיה ונתן לאור הגדול לקרון דרכה. הוא יזכור זאת כי בעיקול הבא. שם יוכל לצאת שוב ויציאתו תהיה קלה יותר, הוא יזכור את דרך, את מהלכיו הוא יכיר, את שטף , את זרמיו, את גאותו ושיפלותו. יכיר את דרכיו, כך יכיר את תנודות נפשו. הוא יכיר את שדות הכפייה השולטים בו. הוא יבחר באותם אלו שיקלו את עבודתו, מהם יוכל לחמוק ברגע הנכון.
