רצתי חובבני, בשביל הכיף. 3-4 ק"מ היה נחשב הרבה. אך לאט לאט ככל שנכנסתי לחיי הבוגרים, התחלתי להגדיל מרחק והשארתי את הריצה כחלק מחיי, היא תמיד היתה שם ברקע. בוקר, צהריים, ערב, נכנס לנעליים, מקשיב לנשימות ומרחף לי להנאתי... עד שיום אחד די. פתאום חשתי כי כבר אינני נהנה מהריצה. אני מרגיש כי הריצה לא ממלאת אותי כפי שמילאה. הגעתי למצב של פלאטו- חוסר התקדמות מבחינת הריצה, היא נהפכה עוד הרגל שמגיע ללא מאמץ. אז החלטתי לקחת אותה צעד אחד קדימה, או לייתר דיוק, דופק אחד קדימה. אלי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להתחרות. תתחיל עם 10 ק"מ ומשם תמשיך.
קניתי בגדי ריצה אופנתיים, נרשמתי לקבוצת ריצה מקצועית ובניתי לי תוכנית, כזו שלא הכרתי.
באימונים נצמדתי לרצים הטובים ביותר, נגרר אחרי הקצב שהם מכתיבים. ביוהרה החלטתי, אני, 10 ק"מ ב 40 דקות. לא מעניין אותי. הרי הכל תלוי בכוח הרצון לא?! והנה מרוץ ראשון, מרוץ חולון, יריית הזינוק אני טס עם הראשונים, שט על גלי האנרגיה של הרצים מסביבי, מביט בשעון, אני בקצב של 3:45 ורגליי קלילות, אני גאון, אני חזק, אני עוד אסיים ב פחות מ 40 דקות, אני אלוף, מחשבות גדלות עוד מאיצות את הקצב עד הק"מ ה 5, ואז טראח נחיתה ברמת האנדרנלין, הגוף מייסר, אנשים מתחילים לעקוף אותי בסדרות, אני מתנשף וחורק, אני גורר רגליים, הקצב ירד פלאים אני נשרך עד סוף המסלול ומסיים בנחיתת אונס. אני גמור, התוצאה גרועה. אוסף את רסיסי האגו ומדדה הביתה. אך בתחרות הבאה וזו שאחריה חוזר על אותן הטעויות, מאיץ מעבר ליכולתי ולא מצליח לשפר תוצאות.
התובנה בסוף נחתה. כל נסיון להדביק קצב שאינו שלי, ינחל כישלון, פגיעה במוטיבציה, וריחוק מהמטרה.
כך גם בחיים, לכל אדם קצב משלו. נסיון לרוץ בקצב של אחרים ירחיק אותך מהמטרה, יגרום לך פציעות במוטיבציה ולא יאפשר לך להתקדם. כמובן שגם ההפך הוא הנכון. כל השתרכות מתחת לקצב שלך, תגרום לך תיסכולים וניוון של היכולות הטבעיות שלך. אז איך לעזאזל יודע אדם מהו הקצב שלו בחיים? מהו הקצב המתאים לו בשגרת היום, מבחינה מקצועית, בתוך הזוגיות, בהתפתחות האישית? איך נעלה במדרגות בצורה מדודה שלא תגרום לנו להתגלגל מהן למטה?
בריצה, עלמנת למצוא את הקצב שלך באימון (ואינני מדבר על אימונים בהם אתה לוקח את היכולות שלך לקצה) המדד שאתה בקצב הנכון מתבטא בכך שאתה יכול לדבר במהלך הריצה.
כך גם בחיים, אתה צריך להצליח לעשות מספר דברים במקביל, כאשר אתה באמת פנוי אליהם רגשית ומנטלית, כלומר אתה יכול "לנשום ולדבר" בזמן שאתה מתקדם. במידה והנך מקדיש תשומת לב לתחום מסויים והוא תופס אותך לחלוטין, אתה אובססיבי, הוא מעסיק את מחשבותיך יומם ולייל בליווי הרגשה מתוחה (בכל תחום: שגרת היום, עבודה, פרוייקט, זוגיות) ייתכן שאתה רץ בקצב לא לך. זה יכול לגרום לשיברון מנטלי, אובדן האמונה שלך בעצמך ועיכוב היכולת לבשלות והבנה של התחום בו אתה פועל.
עלמנת לוודא שאתה מתקדם בקצב הנכון, הנוסחה פשוטה: זהה את גבולות הקצב שלך.
אנו נעים בין שני גבולות- גבול קצב עליון וגבול קצב תחתון.
מתחת לגבול התחתון, כאשר הקצב איטי מידיי נרגיש תיסכול, חוסר מימוש, עייפות, דיכאון, שיעמום, אפרוריות. ככל שאנו מתקדמים לאט יותר כך גם נפער חור רגשי בתוכנו ועננה של חוסר משמעות תעטוף אותנו.
מעל הגבול העליון, ככל שהקצב מהיר מדיי נרגיש מתח, חוסר ביטחון במה שאנו עושים, בילבול, הצמדות לפרטים טפלים וחוסר בהירות לגבי התמונה הגדולה.
אך בתוך הגבולות, כאשר הקצב הוא נכון, הקצב הוא שלנו, אנו נעבוד בסינכרון מלא עם הקיום, כמו מכונה משומנת. אנו נתקדם בביטחון ונמלא ראותינו חמצן, מחשבותינו יהיו בהירות וכל צעד יזרים אנרגיה חדשה לעשייה שלנו, נרגיש קלילות והתרוממות רוח. רק בגבולות הקצב הנכון נוכל לשפר את ההתקדמות שלנו.
למצוא את הקצב הנכון זו אומנות, אין לשני אנשים קצב זהה, אנו תמיד מסתכלים מסביבנו ומשווים את עצמנו לאחרים. אך מה לעשות שלכל אחד הקצב המדוייק והאישי שלו.
עובדה זו היכתה בי בתדהמה כאשר עשיתי את המרתון הראשון שלי. יריית הזינוק ואנו יוצאים גדודים גדודים של אנשים, משוחחים אחד עם השני, קובעים קצבים ומסכמים שנרוץ ביחד לאורך הדרך. אך להפתעתי בקו הסיום לא הגיעו אפילו שני אנשים באותה התוצאה בדיוק, כל אחד חוצה את קו הסיום לבד.
כאשר אנו מצויים בקצה היכולת שלנו נגלה שיש לנו קצב המיוחד רק לנו. בדיוק כמו טביעת אצבע. זה מעולה לנסות להיצמד לקצב של מישהו אחר. אבל עד הנקודה שההיצמדות מזיקה במקום להועיל.
זה נכון, שכאשר אנו עוברים פאזה ומאיצים את ההתקדמות שלנו (בתחום מקצועי לדוגמה, עבודה חדשה) , תמיד יש בהתחלה מעט לחץ ומתח, אין זה אומר שזה לא הקצב שלך, אך אם המתח נשאר לאורך זמן, סימן שאתה מתקדם מהר מדי, ואם תחושת התסכול נשארת לאורך זמן, סימן שאתה לא מממש את הקצב הטבעי שלך, תתקדם.
לא לחינם אומרים שאין קיצורי דרך, לא בגלל שההוא שם למעלה מונע אותם, אלא מכיוון שאין אנו בשלים אליהם. הם גדולים מאיתנו.
אנו כמו עץ, לא נוטעים את השורש ומייד קופצים לצמרת. צריך זמן להבשיל ולהוציא את הענף הבא והבא אחריו, עד הצמרת.
אגב, ה 40 תיעתע בי במשך שנתיים, מפלות, אכזבות ותקוות שווא לא הביאו אותי אליו, רק כאשר הוא שמע את נקישת הנעילה על הקצב המדויק שלי, התחיל ה 40 למשוך אותי אליו בנמרצות, לאחר שלושה חדשים נפגשנו סוף סוף על קו הסיום.
