יזמות עסקית- האם יש לך את זה?

לא פעם אנו קמים בבוקר עם גל של התלהבות, רעיון חדש הפציע לו עם שחר ומזרז אותנו לרקום תכנית שתשנה את חיינו לפחות, אם לא תשנה את העולם.

אנו נוברים בספרים ולומדים את תשעת השלבים להצלחה, שישה צעדים לתכנית עסקית ושלושה שלבים לבנות את שיחת המכירה המושלמת שתפיל כל משקיע מהרגליים.

אנו רק שוכחים לשאול את עצמנו האם  אנחנו יכולים לעמוד על הרגליים אחרי שגלי ההתלהבות ישכחו והאדרנלין יפסיק להציף אותנו, האם נוכל להמשיך לנוע קדימה כאשר רוחות של ספקות ומתחים הנובעים מתהומות אי הודאות יכו על חופי ביטחוננו העצמי. העולם מתעתע ונראה כי אם נקרא את כל הספרים הנכונים נצליח. אנו כרגיל מתחילים מהעטיפה במקום מהיסודות. והיסוד, מה לעשות,  טמון בתכונות האופי הבסיסיות שלנו. על מנת לצאת ליזמות עסקית עלינו להיות מודעים לעצמנו, להכיר במכשולים הפנימיים והחיצוניים המצפים לנו ולתכנן כיצד נוכל לגבור עליהם.

אז מהו המתכון הפנימי הרצוי על מנת לצאת לאחת ההרפתקאות הגדולות בחיים?

האם אנו חיים בקצב שמתאים לנו ?

תמיד רצתי, עוד בילדותי בערד הדרומית רצתי. רצתי סביב בית הספר, רצתי סביב השכונה, במגרש הכדורגל וגם כאשר ערד הייתה נגמרת ומתחיל המדבר, גם שם רצתי.
רצתי חובבני, בשביל הכיף. 3-4 ק"מ היה נחשב הרבה. אך לאט לאט ככל שנכנסתי לחיי הבוגרים, התחלתי להגדיל מרחק והשארתי את הריצה כחלק מחיי, היא תמיד היתה שם ברקע. בוקר, צהריים, ערב, נכנס לנעליים, מקשיב לנשימות ומרחף לי להנאתי... עד שיום אחד די. פתאום חשתי כי כבר אינני נהנה מהריצה. אני מרגיש כי הריצה לא ממלאת אותי כפי שמילאה. הגעתי למצב של פלאטו- חוסר התקדמות מבחינת הריצה, היא נהפכה עוד הרגל שמגיע ללא מאמץ. אז החלטתי לקחת אותה צעד אחד קדימה, או לייתר דיוק, דופק אחד קדימה. אלי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להתחרות. תתחיל עם 10 ק"מ ומשם תמשיך.

קניתי בגדי ריצה אופנתיים, נרשמתי לקבוצת ריצה מקצועית ובניתי לי תוכנית, כזו שלא הכרתי.

איך לנצח את השיטה

כיצד מנצחים את השיטה?
הדרך היחידה לנצח את השיטה, היא לחשוף אותה ואז להחליף אותה. לעקור את השורשים ולנטוע חדשים, ליצור בסיס לשיטה חדשה בתחומים בהם האדם בוחר. תחילה יש למצוא את הזרעים הנכונים, שהם בדרך כלל המתנות הטבעיות איתם נולד האדם, כישרונות, כישורים ומיומנויות שהוא רכש, יש להתבסס על נוסחאות ההצלחה שלו שהם בדרך כלל יותר טבעיות. הם מהווים את הזרעים. בתהליך מודע ניתן לזרוע אותם מחדש ולתת להם לצמוח. כאשר אנו מודעים אנו נופתע מן המהירות שהשיטה החדשה תופסת פיקוד. הפעם זו תהיה שיטה מתאימה יותר לאדם.

הגשמה עצמית, איך עושים את זה ביום יום?

הבעיה
הגשמה עצמית הפך ביטוי שגור, שחוק ,סוג של קלישאה. נוזלת מן הפה  ומטפטפת על הרצפה, לא נספגת. מכיוון שכך, אנשים שוכחים להביט פנימה לתוכה ולהבין את המשמעות האמיתית שלה. אנו חושבים רק על הגשמה עצמית במונחים של חזון , של מטרה רחוקת טווח, של הדרך שלנו אל הייעוד. אך הגשמה עצמית זו חוויה שאיננה מצויה שם רחוק מעבר לשקיעה, היא צריכה להיות כאן ועכשיו , היא הדלק שיניע אותנו קדימה לעבר אותו ייעוד נכסף, היא התחושה שעשינו את זה , היא הסיפוק שגורם לנו לרצות לחיות עוד ועוד.

אז מה  זו הגשמה ?

איך משתחררים מדיכאון מוצ"ש לקראת שבוע עבודה חדש

הבעיה
יום שישי מגיע, מפלט מתוך השבוע האינטנסיבי. פסק זמן, אוויר חדש, אפשר לנשום. את ניצני האווירה הזו אנו כבר חשים  חמישי בערב- התרגשות קלה לקראת מנוחת השבת ולפעמים אף לקראת אירועים מרגשים, מסיבות בילויים ובאופן כללי הפתעות חדשות.
אנו בונים את האווירה הזו ושוקעים לתוך תחושת החופש, היא ממלאת אותנו ומפיחה בנו חיים חדשים ביום ששי שנושאים אותנו ליום שבת. בבוקר אנו ממריאים, בצהריים נוסקים ובערב מתרסקים. משהו מעכיר את האווירה -רוחות יום ראשון מתחילות לנשב ומביאות איתן את תחילתו של שבוע עבודה חדש. לעיתים ההרגשה מעייפת, תחושות של התמודדות; הנה התפוגגה לה החופשה- חוזרים למכרות הפחם-

מבוי סתום? יש דרך יציאה

הבעיה
החיים שלנו רצופים נקודות שמהן קשה לנו למצוא את הדרך להתקדם. פעמים בהם אנו מהלכים במבוך, נתקלים בקירות ,חושבים שאנו רואים את הדרך יציאה אך מתברר כי התנגשנו בקיר זכוכית. לאחר מסע מפרך אנו מוצאים את עצמנו בדיוק בנקודת ההתחלה. מבוי סתום עלול להיות מתסכל, אך עם זאת הוא חשוב במידה ואנו בוחרים לראות אותו בעניים פקוחות. הוא חלק מהדרכים  המתוחכמות של הקיום האנושי המחייבות אותנו להמציא את עצמנו מחדש ולנקוט בדרך חשיבה לא שגרתית שתוביל אותנו לפריצת דרך. דרך אשר תסיט אותנו מן המסלול המוכר המסתובב כמו תקליט שרוט.
ישנם שני סוגים של מבוי סתום:

לא מעריכים אתכם בעבודה? מתוסכלים? קבלו דרכים להתמודדות

הבעיה

לא פעם אנו מרגישים לא מוערכים, עשינו עבודה מסויימת, השקענו התאמצנו ואנו זוכים למבטים אדישים ולעיתים אף מזלזלים. לעיתים חוסר ההערכה אינו ממוקד אלא כללי. אנו מרגשים שקופים ונלקחים כמובן מאליו. המאמצים שלנו לא נראים.
התחושה הזו מרוקנת, מתסכלת וכאשר היא נלכדת ברשת הפחדים ; "מה יהיה אם נאבד את העבודה" או רשת הביטחון העצמי הרעוע; "אולי אני באמת לא שווה", היא מתעצמת, גורמת לבילבול מרוקנת אותנו מכוחות ופוגמת

איך לעמוד בהבטחות שלי לעצמי לעשות כושר

הבעיה

לא פעם אנו מבטיחים לעצמנו לעשות פעילות גופנית, להתחיל לרוץ, או ללכת למכון הכושר. סוף סוף נדאג לעצמנו. אנו כבר רואים בעיני רוחנו את השומנים שנשיל ואת גופנו החטוב. אנו משוכנעים כי הבעיה הטורדנית(עצלות לעשות פעילות) שאנו מושכים כבר לאורך שנים המעיבה כעננה מעל ראשנו תחלוף ונהיה מאושרים.  בזמן שאנו מבטיחים זאת אנו מלאי השראה ומוטיבציה, אנו רואים את דרך הפעולה, בטוחים בכוחונו וביכולתנו לממש את כמהיתנו ואף נרגשים מאד. מתקשרים למכון, מבררים מחירים ואף נרשמים. כסוסים לפני מרוץ נושפים ורושפים מחכים שיגיע הזמן לביצוע המשימה, השער יפתח ונזנק למסלול. ירית הזינוק אכן מגיעה, אנו פורצים קדימה, עושים הקפה אחת, בשניה כבר מתנשפים ובשלישת שואלים

איך מרחיבים את שדה האפשרויות?

ישנם שני שדות של קיום. שני שדות של הלך רוח בו אנו שרויים.שדה של קיום בו כל האפשרויות נסללות לפניך, שדה בו מצב התודעה שלך צלול אתה מזהה את עצמך כחלק מן המכלול- בשדה זה התפקוד שלך מדוייק. הנך יודע לאן אתה רוצה ללכת ומדוע אתה הולך לשם. האפשרויות שהיו סגורות במצבים אחרים נחשפות. יש לך אמונה מלאה בדרכך על אף שנסיון העבר והמציאות כפי שאתה מכיר אותה מעלה בך ספקות. אך אין זה זמן לספקות זהו מצב תודעה אחר. מצב חופשי ומלא בטחון. אתה רואה את כל השלבים בדרך למטרה שלך ואתה מבחין כיצד המטרות משתלבות עם מטרות עמוקות יותר בחיים הפנימיים שלך. כיצד הן מצטלבות עם רצונות כמוסים וכיצד אתה מגשים את הסיבה מדוע הגעת לכאן. זהו השדה שבו אתה יודע כי החזון יהפוך למציאות. אתה מצוי במציאות והדרך מגובשת כגביש קריסטל בהיר. זהו שדה אובייקטיבי יותר שהשאיפה של כולנו להגיע

לתת לדברים להתבשל

שלושה ימים אני מסתובב עם תחושת מועקה. היא הייתה כטיפת חומצה שזולגת , חודרת ופוערת חור. החלטתי לא לגעת בה , להסתובב איתה לנסות לא לחשוב על מושא המועקה, ואם הוא עולה, לא להתנגח איתו, לא לנסות לדחוק אותו, להדחיק אותו או להרחיק אותו. לנסות לתת לו להתפוגג תוך כדי הצמדות לסדר יום, לעשייה בה אני מורגל. הנחתי כי זה פשוט יחלוף, יקבל את הפרופורציה הנכונה, להפוך את זה מסלעים לפירורי לחם . אך טוב מזה קרה.
במשך הימים הללו, המורסה גדלה, אספה את כל שלוחותיה ממעמקי התת מודע שלי. היא התעצמה. אפילו שביב של מחשבה על מושא המועקה עורר שדים גדולים, עצומים יותר, עם יותר רגליים ויותר ידיים. היא אספה הכל בדרך. ככדור שלג גדלה וטפחה.
אתמול אחת וחצי בלילה, ישנתי עמוק. שמחתי על שנתי זו. הבן שלי העיר אותי לפתע, התגנב למיטה. היה חם. נאלצתי להחליף מיטות, כי קשה להזיז אותו. דידיתי למיטה שלו. הייתי שבע רצון משנתי העמוקה.
אך התעוררתי. עניי נפקחו, החלון פתוח, מבטי  לכוכבים התלויים באוויר הצונן. התובנה התבשלה וכעת אני מבין מה עליי לעשות.
אני משוכנע בזה . חץ הצפון מעליי מאשרר את אשר אני כבר יודע. להתקדם הוא אומר.
הקלה עצומה. אני מוצף בתחושה של חיבור לעצמי . אותו עצמי שמכוון אותי תמיד. אני שוכב נינוח במיטה . מביט על השמיים זרועי הכוכבים, האוויר המרענן מלטף את פניי. חץ הצפון מקנה לי תחושת ביטחון והלכה למעשה אני רואה את העולם סובב והחץ נצמד מפינה אחת בחלון לפינה אחרת. אני ער כבר שלוש שעות.
תענוג, ערנות שלווה.
בפעם הבאה אזכור זאת . אם המועקה קשורה למשהו חשוב. אתגבר עליה  .אתהלך איתה. שהיא תספח את כל מיצי השליליות , תגדל , תטפח ולבסוף תבקע עם התובנה החדשה.