היא פרצה בבכי, פניה כואבות, מיוסרות. ידי מרפרפת על רגלה, נוגע לא נוגע חושש לאבד את נקודת האחיזה. חיוך רפה , מביט בה. ההבנה שלה היא עמוקה ומייסרת, משחררת. מילים ומגע רק ימשכו אותה מן המקום בו היא מצויה, עולם גבוה של מודעות כואבת.
ראינו סרטים , תשע שנים עברו. אנו אחרים , צעירים יותר, הילדים קטנים, ילדים אחרים.
"אני לא זוכרת את הרגעים" היא כואבת . "אני גם לא אזכור את הרגע הזה בעתיד". הכאב גדול. הכל מת מאחורינו. רגעים שלא יחזרו לעולם ואת רובם לא נזכור, נשכח את עצמנו. בעודנו מתקדמים וגומעים את שטף החיים הבא מלפיננו, מאחורינו מתים רגעים . רגע אחרי רגע. הכל מת , נשכח, נקבר ולא יחזור לעולם.
כמו רכב הדוהר בשדרת החיים אל תוך המוות המתקיים מלפניו ומאחוריו.
"מקור הסבל הוא בקיום המשתנה- אי אפשר לאחוז בכלום" - בודהה
ראינו סרטים , תשע שנים עברו. אנו אחרים , צעירים יותר, הילדים קטנים, ילדים אחרים.
"אני לא זוכרת את הרגעים" היא כואבת . "אני גם לא אזכור את הרגע הזה בעתיד". הכאב גדול. הכל מת מאחורינו. רגעים שלא יחזרו לעולם ואת רובם לא נזכור, נשכח את עצמנו. בעודנו מתקדמים וגומעים את שטף החיים הבא מלפיננו, מאחורינו מתים רגעים . רגע אחרי רגע. הכל מת , נשכח, נקבר ולא יחזור לעולם.
כמו רכב הדוהר בשדרת החיים אל תוך המוות המתקיים מלפניו ומאחוריו.
"מקור הסבל הוא בקיום המשתנה- אי אפשר לאחוז בכלום" - בודהה
