ישנים מהלכים

אנו ישנים.

אנו מכונות המתפקדות באופן אוטומטי. אנו קמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה , נוהגים ברכב, משוחחים עם אנשים, מקבלים החלטות, חושבים מחשבות ,חשים, מרגישים ,אך הכל אוטומטי, שום דבר ללא בחירה, שוב דבר ללא מודעות, הכל תוך כדי שינה. עננים של מחשבות ורגשות ממטירים עלינו
גשם, מצילים על יומנו , מתפזרים עם הרוח.השמש מפציעה ושוב עננים כבדים ואפורים תופסים את מקומה ושוב מתפוגגים. לעיתים תוקפת אותנו הרגשה עכורה ללא כל סיבה נראית לעיין . לעיתים הרגשה עכורה מגיעה ואנו מדביקים לה את הנסיבות שאנו חושבים שיצרו אותה. הנסיבות משתנות ואף מתנהלות לטובתנו, אך נמצא דבק חדש, נסיבות חדשות שיתאימו לתחושה , שיתאימו להרגשה העכורה.איננו
מבינים כי ההרגשה עוד קיימת לפני הנסיבות , הנסיבות אולי היו זרז לא יותר. אין לנו שום שליטה , הכל מיקרי. 
אנו ישנים. מחשבות, רגשות והרגשות באים והולכים  כחלומות בלילה, אנו נהנים ,מפחדים, נלחצים, מתמוגגים, כועסים ,חשים שלווה,דואגים ללא שום שליטה- כאדם ישן. 
רוחות החיים מעיפים אותנו  לכל עבר ואנו סחופיהם. אנו מתהלכים כזומבים על פני האדמה. אנו חושבים כי אנו מכוונים את חיינו, את מחשבותינו ורגשותינו. אך טעות בידנו, אנו מונעים עליידי הפחדים, מונעים עליידי התשוקות ,המחשבות שקנו להם שליטה ברוחנו. תנועותינו , דיבורנו וכל פועלינו נשלט.שנתנו עמוקה. 

אנו קורבן של הנסיבות, קורבן של התשוקות , קורבן של האמונות שלנו ושל המחשבות הבלתי נשלטות שלנו.שערו בנפשכם מכונה. על כל פתור היא מגיבה אוטומטית.ללא שום שליטה.

אוהבים אותנו אנו שמחים, כועסים עלינו אנו נעלבים, חשבון הבנק שלנו טופח ,אנו מרגישים ביטחון, קנינו אוטו מפואר ,אנו מרגישים חשובים, לקחו לנו את העבודה,אנו מאבדים את הביטחון . משקל הכובד שלנו בחוץ. אנו חושבים כי יש לנו ביטחון עצמי, אך בפועל יש לנו ביטחון בנסיבות. הנסיבות משתנות ואיתם מצבנו הנפשי, מצבנו הרוחני.גדודים של מחשבות , גדודים של דאגות מזמזמים בראשנו, יוצרים רעש אין סופי, מייצרים קרוסלה של תמונות אותם אנו נושאים בראשנו ,תמונות המנתקות אותנו מן המציאות הקיימת. אנו מתהלכים, נוהגים, מדברים, בעוד מחשבותינו , הרגשותינו מצויים במקום אחר.מישהו מלחש כל העת באוזננו אין לנו יכולת להפסיקו, להשתיקו. אם היינו משמיעים את מחשבותינו בקול מרגע הקיצנו מן המיטה , היינו נבהלים ,היינו מכירים באי שפיותנו,מחשבותינו חוזרות בלופ, כאוויר ממחוזר במטוס שטס לשום מקום. אנו ישנים , כלל לא קיימים. העולם כולו מתרחש בראשנו ומנותק מן העולם האמיתי החיי נושם ופועם סביבנו.

אנו מורגלים לכך, שאין לנו אף סיכוי לראות זאת. אנו כמו דג במים ,המשוכנע כי המים הם האטמוספרה היחידה שקיימת, זו מעטפת החיים שלו, והיא אין סופית. אך זה רק אקווריום. כמו אדם המצוי בחדר מסריח שלעולם לא יהיה מודע לקיום הסירחון אלא עם כן ייצא לרגע ויחזור.אנו יכולים לקרוא מילים אלו ולישפוט אותם על פי מערך אסוציאציות  הקיים בראשינו מימים רחוקים. המחשבה שלנו מתנהלת בתבניות ואנו משלימים את כל הנאמר מניסיוננו מהעבר, אין לנו פתיחות למה שקיים, אין לנו יכולת לראות את מה שקיים, הכל ממוסך, אנו רואים זאת דרך משקפיים שרוטות, מלוכלכות. מערך האסוציאציות שלנו פועל כאבני דומינו המפילות האחד את השני. ברגע שהאבן הראשונה נפלה , היא בהכרח תפיל את חברותיה במסלול ידוע מראש.

כך אנו מתוכנתים באופן אוטומאטי, קשה לנו לעצור את רצף ההרגלים.

כך בנוי המוח שלנו.בתחילה אנו נולדים לוח חלק , ללא הכרות עם העולם, ללא הכרות עם הסביבה, ללא הכרות עם עצמנו. פלא. הכל מופלא. הכל חדש.

בתוך המוח שלנו סבך עצום של נוירונים  , המתפקדים כרשת תפעולית ,רשת תקשורת דרכה זורם המידע, דרכה מופעלים תהליכים פיזיולוגים, תהליכים נפשיים , תהליכים רגשיים, תהליכי חשיבה. מרכז פיקוד , רשת סבוכה ומדויקת.

בהמשך, כאשר אנו לומדים דבר חדש, בין אם זה להרים את היד, ללכת, לקרוא, ללמוד, לחשוב, לדבר , לאכול לבכות , לשקר, נוצר דפוס בתוך המוח , מעין מעגל מודפס המקשר בין מספר נוירונים, סוג של חיבור המאפשר את זרימת התהליך הנלמד. הנוירונים משלבים ידיים באופן מסוים בניהם. בתחילה הקשר בינהם רופף, אך ככל שאנו חוזרים על הפעולה, על המחשבה, על ההרגשה, על האמונה, הקשר בינהם מתהדק ומתחזק . אנו יוצרים בתוך המוח דפוס , הרגל. 

ככל שהתהליך מורכב יותר ,הדפוס רחב יותר , לדוגמה  פעולה רגשית משלבת מספר נוירונים רב יותר מפעולה פיזית. וכן הלאה . אגב יש מעגלים משולבים - כאלה שרגילים לקרוא כאשר הם אוכלים, או שכאלו שרגילים להאזין למוסיקה כאשר הם נוהגים, או כאלו שרגילים לשקר כאשר הם מדברים. מעגל מודפס אחד מפעיל את חברו. מעגלים מודפסים אלו מאותתים לשדות של אנרגיה המכילות סוגים של מחשבות, אסוציאציות,תחושות, רגשות, אמונות. שדות אנרגיה אלו כולאים אותנו וקשה לנו להשתחרר מהם.

צביר הדפוסים הללו הולך ומתחזק ומתהדק ואף מחליד ומתגבש האחד על השני והופך יחידה אחת, ללא כל יכולת גמישות, נהפך מקובע עם השנים. הפעולות מתחילות לחזור על עצמם וכל חזרה אף מעמיקה את הדפוס- הדפוס כולא אותנו שוב ושוב באותם שדות אנרגיה. מלכודת.

זהו אזור ההרגלים שלנו, אזור הנוחות שלנו, אזור הנכות שלנו, האזור המאפשר לנו לישון שינה עמוקה כי הכל נעשה מעצמו מהרגע שלמדנו לעשותו מספר פעמים.

הדבר דומה למים שמגיעים לאדמה מישורית בפעם הראשונה . בתחילה הם מגיעים לקו פרשת המים מן ההר ושוטפים את העמק. על האדמה המישורית הם יוצרים את החרכים, בפעם השנייה והשלישת הם הופכים  לפילגי מים , שהופכים לנחלים . בפעמים הבאות הנחלים שהמים יצרו ישלטו במים.  המים תמיד יזרמו בנתיבים שלהם.

ובחיינו אנו-  הדעות , האמונות, המחשבות,הדפוסים ההתנהגותיים שאנו לומדים בתחילת החיים, או בתחילת כל הכרות עם סביבה חדשה שולטים בנו בהמשך החיים.
כל דפוס והרגל שכזה יש לו מקבילה בעולם הרוח. כל דפוס שכזה מחבר את שדה האנרגיה המתאים לו, כמו בייבי כוח שקורא לאמא כוח לבוא ולעגון בנפשנו. מרגע זה נשמעת נקישת העגינה וחיינו מתחברים להגיון הפנימי של אמא כוח, של שדה האנרגיה.  למבנה המסודר שלו, המפעיל בתוכנו רצף של מחשבות רגשות אסוציאציות והתנהגות.

חיינו מתנהלים בלופ, במעגלים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, אנו ממחזרים רגשות, ממחזרים מחשבות , ממחזרים פתרונות. אנו נופלים,על אותם המהמורות, באותם המכשלות, עושים סיבוב וחוזרים לאותה הנקודה ושוב על הפנים , מתרסקים ולא מבינים למה. אנו לא לומדים, לא הולכים קדימה , לא הולכים ישר, לא הולכים לשום כיוון רק חוזרים על עצמנו שוב ושוב. לעיתים אנו מודעים לכך ומתוסכלים אך שוב ממחזרים.
את מעגל העבדות הזו לא מצליחים לפרוץ , לא מצליחים לבקע. אנו נואשים וממשיכים בחיינו, מדחיקים, ומאפשרים לזמן לחלוף. מעת לעת מביטים אחורה ויודעים כי כלום לא השתנה. אין חדש תחת השמש. אנו משלימים. זוהרנו דוהה, הברק בעיננו מתמלא דוק של ערפל, חושינו מתכהים, האש כבתה. אנו מכוונים את עצמנו למה שכולם רוצים, ומוצאים בזה נחמה .  ממשיכים את חיינו על טייס אוטומאטי, מעבירים את כובד המשקל לדור הבא, לילדים, חיים את חייהם , שמחים את שמחתם , יודעים שאצלם עדיין זה קיים, אנו חיים דרכם.משהו הצליח לכבות אותנו , למתן לנו את הלהט , הכניס אותנו לתלם, והניח אותנו על השביל בו כולם צועדים , הניח על כתפינו את שק הנטל ואנו נושאים אותו בהשלמה. צועדים עם מליוני אחרים, כנהר של אנשים שנראים דומים. מסתובבים , מקיפים ושוב חוזרים, לא יודעים לאן. 

מדוע הניחו אותנו כבורג במכונה ,כעבד העושה את שלו ללא כל שאלה ובהשלמה מלאה, בעניים כבויות , מתפקד באופן אוטומטי , כמיני מכונה בתעשייה הגדולה? לאלוהים פתרונים.
אבל אין זה מתאים לכולנו.יש לנו זכות וגם יכולת ,לברוח.

[Get Facebook Comment For Blogger]