הוא נשטף פנימה, הזרם היה גועש החלטי וחזק, הוא נסחף. כל נסיונות ההתנגדות עם הרגליים, הידיים שגיששו וחיפשו אחיזה, שחייה נגדו או לכיוון הגדה, נכשלו. הוא נכנע. הזרם סחף את כולם, הוא התחיל בגלים ופתאום הצפה שמשתה את כולם מהיבשה, חברים רבים ומשפחות נסחפו לזרם, חלקם טבעו וחלקם מצאו את הדרך להתייצב, הם ויתרו על יכולתם לצאת והמשיכו לשוט עליו. הראש היה מעל המיים, אך ממש בקו האף שאיפשר לנשום בפעמים שנתזים לא חנקו אותו. כשנתקל במערבולת היה בטוח שאלו רגעיו האחרונים , אך תמיד הופתע לגלות שהמערבולת אמנם שואבת אך כל שעליו לעשות הוא להחזיק מעמד והיא עוברת, הזרם כבר ישלוף אותו החוצה, הוא לא יטבע. הזרם השתלט עליו, אך לא נתן לו לטבוע. לא פעם הוא שאל את עצמו מה הטעם, אולי זה הזמן לוותר, באותם רגעים שהוא כבר משתעל ממים שחדרו לריאות, חשב לצלול פנימה ולסיים את העניין. נמאס לו להיות רק עם הראש מעל המיים. אך משהו בתוכו לא איפשר לו. זו הייתה התקווה למקום שאליו לוקח אותו הזרם. היו גם פצועים וכאלו שנזרקו ללא רוח חיים על הגדה והוא הבין שמאבק יכול לעלות לו בחיים לכן צף חרחר ונשם. הנוף היה יפה, אך הוא חלף במהרה. בבוקר היה באזורים פורחים ולקראת הצהריים כבר היה מדבר סביבו. הוא כמעט לא זכר את המסע כי המיים שטפו סביבו והקצף הלבן עיוור את עניו. אבל ברגעים של שקט מאחורי עיקול או נפילה חופשית ממפל היו רגעים של פלא, הם נמשכו שניות אחדות בהם המיים היו שקטים והשמיים נגלו , הוא יכל לראות עולם בין הטיפות. אלו היו רגעים של נחמה, הוא קרה להם רגעים קטנים של אושר אך הם היו מתפוגגים מהר כי הזרם מיד התגבר והוא היה עסוק בלייצב את עצמו, מייד שכח מדבר קיומם. ככל שחלפו הימים הוא הצליח לאסוף שברי עץ ופיסות של מה שנשאר מהפיצוץ הגדול ובנה לעצמו רפסודה , היא הייתה אמנם רעועה ,אך הצליחה החזיק אותו מעל המיים. מסביבו הוא ראה אנשים במצב דומה. הם כולם נסחפו ובנו להם כל שייט רעועים. באורח פלא בכל פעם שהרפוסדה שלו כמעט טבעה היה מוצא חלק צף שהשלימה. נראה כאילו יד גדולה ונאלמה דואגת שימשיך לצוף ולהסחף עם כולם. הייתה לו תקווה בלב, להגיע למקום עליו כולם חולמים, אומרים שבקצה הוא נשפך לתוך ים של שפע , גן עדן. כולם שטים לשם, אך אין עדויות שמישהו אכן הגיע.
יום שלישי, 1 באפריל 2014
הזרם
הוא נשטף פנימה, הזרם היה גועש החלטי וחזק, הוא נסחף. כל נסיונות ההתנגדות עם הרגליים, הידיים שגיששו וחיפשו אחיזה, שחייה נגדו או לכיוון הגדה, נכשלו. הוא נכנע. הזרם סחף את כולם, הוא התחיל בגלים ופתאום הצפה שמשתה את כולם מהיבשה, חברים רבים ומשפחות נסחפו לזרם, חלקם טבעו וחלקם מצאו את הדרך להתייצב, הם ויתרו על יכולתם לצאת והמשיכו לשוט עליו. הראש היה מעל המיים, אך ממש בקו האף שאיפשר לנשום בפעמים שנתזים לא חנקו אותו. כשנתקל במערבולת היה בטוח שאלו רגעיו האחרונים , אך תמיד הופתע לגלות שהמערבולת אמנם שואבת אך כל שעליו לעשות הוא להחזיק מעמד והיא עוברת, הזרם כבר ישלוף אותו החוצה, הוא לא יטבע. הזרם השתלט עליו, אך לא נתן לו לטבוע. לא פעם הוא שאל את עצמו מה הטעם, אולי זה הזמן לוותר, באותם רגעים שהוא כבר משתעל ממים שחדרו לריאות, חשב לצלול פנימה ולסיים את העניין. נמאס לו להיות רק עם הראש מעל המיים. אך משהו בתוכו לא איפשר לו. זו הייתה התקווה למקום שאליו לוקח אותו הזרם. היו גם פצועים וכאלו שנזרקו ללא רוח חיים על הגדה והוא הבין שמאבק יכול לעלות לו בחיים לכן צף חרחר ונשם. הנוף היה יפה, אך הוא חלף במהרה. בבוקר היה באזורים פורחים ולקראת הצהריים כבר היה מדבר סביבו. הוא כמעט לא זכר את המסע כי המיים שטפו סביבו והקצף הלבן עיוור את עניו. אבל ברגעים של שקט מאחורי עיקול או נפילה חופשית ממפל היו רגעים של פלא, הם נמשכו שניות אחדות בהם המיים היו שקטים והשמיים נגלו , הוא יכל לראות עולם בין הטיפות. אלו היו רגעים של נחמה, הוא קרה להם רגעים קטנים של אושר אך הם היו מתפוגגים מהר כי הזרם מיד התגבר והוא היה עסוק בלייצב את עצמו, מייד שכח מדבר קיומם. ככל שחלפו הימים הוא הצליח לאסוף שברי עץ ופיסות של מה שנשאר מהפיצוץ הגדול ובנה לעצמו רפסודה , היא הייתה אמנם רעועה ,אך הצליחה החזיק אותו מעל המיים. מסביבו הוא ראה אנשים במצב דומה. הם כולם נסחפו ובנו להם כל שייט רעועים. באורח פלא בכל פעם שהרפוסדה שלו כמעט טבעה היה מוצא חלק צף שהשלימה. נראה כאילו יד גדולה ונאלמה דואגת שימשיך לצוף ולהסחף עם כולם. הייתה לו תקווה בלב, להגיע למקום עליו כולם חולמים, אומרים שבקצה הוא נשפך לתוך ים של שפע , גן עדן. כולם שטים לשם, אך אין עדויות שמישהו אכן הגיע.
